החלטה בתיק ע"א 939/14

1.        לפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 9.12.2013 (כפי שתוקן בהחלטה מיום 30.12.2013) (ת"א 1792-09, השופטת ר' רונן).

רקע עובדתי ועיקרי ההליכים עד כה

2.        המבקשת היא חברה המנהלת תיקי השקעות. המשיבים הם בן זוגה ובנותיה של גב' שירה פירט ז"ל, שחתמה ביום 18.4.2005 על הסכם ייעוץ וניהול תיק השקעות עם המבקשת. המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעה וכן בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית.

3.        בתביעה נטען כי המבקשת השאירה בידיה את החזרי העמלות שלהם היו זכאים לקוחותיה בגין עסקאות שנערכו עבורם, למרות שלא קיבלה את הסכמת הלקוחות לכך במתכונת הנדרשת לפי סעיף 17(ב)(3) לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק ההשקעות). לפי סעיף זה:

"(א)    בעל רשיון, או אחר מטעמו או בעבורו, לא יקבל טובת הנאה, במישרין או בעקיפין, בקשר עם ייעוץ השקעות, שיווק השקעות, ביצוע עסקה או הימנעות מביצוע עסקה, זולת שכר והחזר הוצאות מהלקוח כפי שנקבעו בהסכם לפי סעיף 13(ב)(3).

(ב)      הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו לגבי אלה:

....

(3) קבלת החזר עמלת קניה או מכירה בידי מנהל תיקים, מאת חבר בורסה, בשל ביצוע עסקה מסוימת או מכלול של עסקאות שהעסקה המסוימת היא חלק ממנו, ובלבד שהלקוח שבעבורו בוצעה העסקה הסכים מראש ובכתב לקבלת ההחזר כאמור ולשיעורו" (ההדגשה הוספה - ד.ב.א).

4.        ביום 4.4.2011 אישר בית המשפט קמא את הגשת התביעה כתובענה ייצוגית. האישור התייחס לשתיים מן העילות שעליהן ביקשו המשיבים להתבסס - העילה של עשיית עושר ולא במשפט והעילה של הפרת חובה חקוקה (תוך דחיית יתר העילות שהועלו על ידי המשיבים). בית המשפט קמא קבע כי הקבוצה המיוצגת כוללת את לקוחותיה של המבקשת בתקופה המשתרעת בין יום 10.2.2006 ועד מועד הגשת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית, שעבורם הוחזרו עמלות על-ידי חבר בורסה, ואשר לא נתנו הסכמה מראש ובכתב להחזר העמלות ולשיעורן. ביום 13.5.2013 דחה בית משפט זה בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית (רע"א 3242/11).

5.        ביום 9.12.2013, קיבל בית המשפט קמא את התובענה הייצוגית. בית המשפט קמא קבע כי ההסכמים שערכה המבקשת עם לקוחותיה בשנת 2005 ובשנת 2006 ושעוסקים בין היתר בסוגית החזר העמלות (להלן:ההסכמים) אינם עומדים בדרישותיו של סעיף 17(ב)(3) לחוק ההשקעות, במובן זה שאין די באמור בהם כדי להוות הסכמה של הלקוח מראש ובכתב לשיעור החזר העמלות כמובנה של דרישה זו בחוק. בהמשך לכך, נקבע כי הסעיף בהסכמים שמסדיר את סוגית החזר העמלות (סעיף 12 להסכמים) אינו חוקי, מאחר שיש בו משום התנייה על ההסדר הקוגנטי שבחוק ההשקעות, ולכן צריך להיחשב בטל. בית המשפט קמא הוסיף עוד כי כיוון שהסעיף המסדיר את סוגית החזר העמלות אינו תקף, הרי שאין הסדר חוזי בין הצדדים בעניין זה ואין מניעה להחלת דיני עשיית עושר ולא במשפט. בהמשך לכך, בית המשפט קמא קבע כי המבקשת התעשרה שלא כדין על חשבון לקוחותיה ועל כן עליה להשיב לחברי הקבוצה את החזרי העמלות המגיעים להם ושנגבו מהם על ידי המבקשת שלא כדין (ללא הסכמתם מראש ובכתב). עם זאת, בית המשפט קמא דחה את התביעה ככל שהתבססה על עילת התביעה שעניינה הפרת חובה חקוקה בקובעו שהמשיבים לא הוכיחו שנגרם להם נזק.

6.        בסיכומו של דבר, בית המשפט קמא חייב את המבקשת להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה שהוגדרה, אשר יאותר על ידה, את החזרי העמלות שקיבלה מחבר בורסה בקשר לעסקאות שערכה עבורם בתקופה הרלוונטית. בית המשפט קמא קבע כי עליה לאתר את חברי הקבוצה בהתאם לרישומיה ולהודיע להם על זכותם לקבל את סכום ההשבה ולהשיב להם את כספם באמצעות משלוח המחאה. בהחלטה מיום 29.12.2013 חויבה המבקשת בתשלום שכר טרחה לבאי-כוח המשיבים וכן בתשלום גמול למשיבים בשיעור של 5% מסכום ההשבה בפועל. ביום 30.12.2013 ניתנה החלטה שתיקנה את פסק הדין כך שיתווספו לסכומים שעל המבקשת להשיב לחברי הקבוצה גם הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום גבייתו של כל סכום ועד יום התשלום בפועל.

הבקשה לעיכוב ביצוע

7.        ביום 5.2.2014 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ובד בבד הגישה את הבקשה דנן, לעיכוב ביצוע של פסק הדין בכל הנוגע להשבת הסכומים שנקבעו לקבוצת הלקוחות. כספי הגמול למשיבים ושכר הטרחה של באי-כוחם שולמו על-ידי המבקשת, וממילא הבקשה לא נסבה עליהם. עם הגשת הבקשה הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי כמבוקש, ובמקביל הוריתי על הגשת תשובה מטעם המשיבים. המבקשת ציינה בבקשתה כי היא מסכימה להפקיד במזכירות בית המשפט ערבות בנקאית אוטונומית בכל סכום עד מלוא הסכום הפסוק, חלף ביצוע מידי של פסק הדין.

8.        המבקשת טוענת כי עיכוב הביצוע במקרה דנן הוא חיוני ונדרש שכן מדובר במקרה מובהק שבו מאזן הנוחות נוטה לטובתה. היא מצביעה, בהקשר זה, על כך שאם תאלץ לשלם כעת ליותר מ-3,000 יחידי הקבוצה המחאות, אין סיכוי של ממש שתוכל לגבות סכומים אלו בחזרה אם יתקבל ערעורה. המבקשת מדגישה ששווי ההשבה הכולל עומד על לפחות 5,330,000 שקל, סכום שלגביו לא חלוקים הצדדים, ואשר אליו עשוי להצטרף סכום נוסף בן עשרות עד מאות אלפי שקלים, אשר לגביו קיימת מחלוקת. כמו כן היא מדגישה כי סכום התשלום לכל אחד מחברי הקבוצה הנוגעים בדבר, עומד על כ-1,600 שקל, סכום נמוך יחסית שגבייתו החוזרת תהיה בעייתית. לעומת זאת, כך נטען, לחברי הקבוצה לא ייגרם שום נזק מעיכוב ההשבה שכן מדובר בסכום הנושא ריבית והצמדה עד התשלום בפועל, מה גם שהמבקשת מסכימה להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית, כאמור לעיל. המבקשת מציינת כי במצבים כגון דא, כשמדובר בתובענה ייצוגית, בתי המשפט אכן נוהגים להעניק סעד של עיכוב ביצוע בהתחשב במאזן הנוחות המאפיין אותם (תוך הפנייה לע"א 7141/13 קונקטיב גרופ נ' דבוש (14.11.2013) (להלן: עניין דבוש)).

9.        באשר לסיכויי הערעור, מוסיפה המבקשת כי אלו גבוהים. לטענתה, סיכוייה להפוך את הקביעה באשר לעילה היחידה שנותרה, על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, הינם טובים, בשים לב לשאלות המשפטיות העולות מן הערעור ולעובדה שתוצאת פסק הדין, משוללת, לשיטתה, בסיס משפטי. המבקשת מצביעה על כך שהשאלות המשפטיות שבבסיס הערעור כוללות, בין היתר, התייחסות לשאלת פרשנותו הנכונה של סעיף החזר העמלות בהסכמים (סעיף 12 להסכמים) לאורו של חוק ההשקעות, וכן שאלות לגבי תחולתם של דיני עשית עושר ולא במשפט במקרה שבו קיימים הסכמים בין הצדדים.

10.      המשיבים, מצידם, דוחים מכל וכל את טענות המבקשת. בעניין מאזן הנוחות סבורים המשיבים כי טענותיה של המבקשת לפיהן לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אינן מבוססות דיין, בשים לב לכך שמדובר בלקוחותיה הרשומים של המבקשת שרובם מנהלים אצלה כספים וחשבונות פעילים, ולכן המבקשת לא תתקשה לגבוה מהם כספים במידת הצורך. המשיבים מוסיפים כי ההחלטה בעניין דבוש שונה מהמקרה דנן שכן באותו מקרה היה קושי לאתר את חברי הקבוצה. המבקשים חוזרים ומדגישים כי נקודת המוצא לדיון צריכה להיות הכלל שביצועו של פסק דין כספי לא יעוכב. באשר לסיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי אלו קלושים, בשים לב לכך שפסק דינו של בית המשפט קמא ניתן לאחר הליך ארוך של שמיעת ראיות ועדויות. בנוסף, מציינים המשיבים כי גם הרשות לניירות ערך, שהיא הגורם המוסמך בתחום, הביעה עמדה התומכת במשיבים. בתגובתם פירטו המשיבים באריכות את התייחסותם לכלל טענות הערעור של המבקשת, אך כפי שעולה מהמשך הדברים, התייחסות לכך אינה נדרשת בהקשר הנוכחי. על כן, אסתפק בכך שאציין כי המשיבים סומכים את ידיהם על קביעותיו של בית המשפט קמא.

דיון והכרעה

11.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל.

12.      אכן, כידוע, הגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים (על פי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה אף כשמדובר בתובענה ייצוגית, מכוח תקנה 19(א) לתקנות התובענות הייצוגיות, התש"ע-2010). במלים אחרות, עיכוב ביצועו של פסק דין הוא החריג ולא הכלל. על כך יש להוסיף, שחיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים, מאחר שככלל מימושו אינו נחשב לבלתי הפיך (ראו למשל: ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל, בפסקה 7 (25.8.2006) (להלן: עניין לילוף)).